גוש קטיף

ההיסטוריה
גוש קטיף היה גוש יישובים יהודיים ששכן בדרום רצועת עזה. הגוש כלל 21 התנחלויות בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל באלח בצפון, חאן יונס במזרח והים התיכון במערב ומטרתו הייתה שבירת רצף ההתיישבות הערבית לאורך החוף. באוגוסט 2005 פונו ההתנחלויות על ידי ממשלת ישראל במסגרת תוכנית ההתנתקות.
ראשיתו של הגוש הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים בין עזה לרפיח. בהמשך נוסדו בגוש קטיף יישובים שונים, רובם מושבים חקלאיים. מרביתם של חקלאי גוש קטיף היו שומרי תורה ומצוות שרצו לקיים הלכה למעשה את המצוות התלויות בארץ. רצון זה הוביל להקמתו של מכון התורה והארץ שנתן מענה, פתרונות, ופיתוחים הלכתיים לשאלות הלכתיות בנושאי חקלאות.
בין השנים 2000-2005 היו נתונים תושבי גוש קטיף לירי ופיגועים בכבישים, חדירות מחבלים וירי בלתי פוסק של יותר מ-5000 פצצות מרגמות לעבר היישובים. כתגובת התרסה נגד הטרור הפלסטיני קמו בגוש מספר מאחזים.

תמונה מויקיפדיה

הנסיגה
עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987, סבלו תושבי גוש קטיף מהתקפות טרור חוזרות ונשנות מצד הפלסטינים.
בשנת 2003, אחרי הבחירות לכנסת השש עשרה, החל ראש הממשלה אריאל שרון לגבש יוזמה לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה
- היא תוכנית ההתנתקות.
ב-15 באוגוסט 2005 החל פנוי יישובי גוש קטיף, עם הפגנות חריפות של מחאה ואבל מצד התושבים המקומיים.
בלטו בחריגותם האירועים בכפר דרום. הפינוי הסתיים כעבור שבוע וב-12 בספטמבר עזבו כוחות צה"ל את רצועת עזה.

פינוי התושבים
רוב התושבים סירבו לשתף פעולה למציאת פתרון מגורים מאחר שעיקר רצונם היה ביטול תוכנית ההתנתקות.
רבים ממפוני הגוש נאלצו להתגורר בבתי מלון, ערי אוהלים ובתי הארחה שנידבו אנשי הקיבוץ הדתי ומוסדות חינוכיים שונים.

בגוש פעלו 44 מעונות, 33 גנים, 6 בתי ספר ותלמודי תורה, 3 מוסדות תיכוניים, 6 ישיבות, 3 כוללים, 4 מדרשות ומכינה קדם צבאית.
רק מעט מהמוסדות הוקמו מחדש אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות, וזאת עקב הטיפול האיטי של מנהלת סל"ע
(הגוף שהוקם במשרד ראש הממשלה לטיפול במפונים מגוף קטיף) במפונים ושיקום קהילותיהם.